קטיושות אף פעם לא הפחידו אותי, בשביל זה יש ממ"ד. לממ"ד אף פעם לא נכנסתי, תמיד הייתי ילד שמתגרה במזל. אמצעי מיגון מעולם לא דיברו אלי בכלל, מה זה משנה? שאלתי. אם יקרה אז יקרה, אי אפשר לשלוט בזה. ממ"ד היה לחדר השינה של האחיות שלי, אז לא נכחתי שם רבות בין כה וכה. מיגון זהו לא דבר שיש בו צורך עניתי בכל פעם שעלה סוגיית הממ"ד ואמצעי המיגון אליו סירבתי בכל תוקף להכנס.
בצבא נהניתי מזה שלא רצים למקומות מוגנים אלה מסתערים לנוחך אש הנורית עלינו. מעולם לא היססתי לשנייה לקום, מעולם לא חשבתי על ממ"ד או מקום מיגון, או אפילו על להסתתר. קדימה הסתער זה אני. "משוגע" או "דפוק עם קבלות" היו לא מעט מן השמות אותם הדביקו לי בכל מהלך חיי. ממ"ד ומיגון זה לנשים וילדים!
הסיפור שלי מתחיל ביום שבו אין יותר משוגע, יש ממ"ד, יש מיגון. המשוגע שבי מת בשנייה ורץ למיגון, או יותר נכון לאחר תהליך של תשעת החודשים הנפלאים יחסית שעברו עלי ועל בחירת ליבי. פתאום החזקתי אותו כזה קטן, בני הבכור. הכרה בתוך שניות שמהיום אני פה בשבילו, העברתי לו את השרביט וזרקתי את בגדי המשוגע לטובת מיגון שיגן עליו מכל רע. מהיום אני רגוע ואני לא יעזוב אותך לעולם. זו הבטחתי, שבועתי שנשאתי באותו יום ומאותו יום אני אכבד אותה.
היינו בביקר בדרום אצל אחותי, לאחותי יש ממ"ד והיא לא משחקת עם נושא המיגון יותר מדי, יש צפע אדום, היא נכנסת עם הבנות לממ"ד. היה צפע אדום, אולי זה בגלל שאני אבא טרי, אולי זה בגלל שדי נמאס לחיות על הקצה יותר מדי זמן, באיזה שהוא שלב המזל נגמר, לא? החזקתי את בני ורצתי איתו ועם אחייניתי לממ"ד. ממ"ד זה דווקא לא כזה נורא, מיגון זה בסדר. אחותי הצטרפה אלינו עם אחייניתי השנייה מלווה בבעלה ואשתי. אשתי וגיסי היו מופתעים לראות אותי אבל ניקיתי כל צל של ספק: "מה, דאגתי לילד אם לא הוא הייתי בחוץ", קצת להשאיר פסון באמוק שפקד אותי בדרך למיגון.
בסוף עמדתי בפתח דלת מיגון הממ"ד מנסה לדלות רעש של נפילות, הרגלים לא משנים ביום אחד, צריך קצת זמן. ממ"ד ומיגון בניתי ומהיום זה עניין של ביטחון שלו, אני אסתדר.
